זה קרה לפני 8 שנים – מאז ועד היום אורון שאול עדיין לא שב לחיק אימו זהבה אחיו ובני המשפחה
כן, חלפו עברו להם 8 שנים, 2,920 יום שאורון שאול איננו עמנו. אני נזכר, הייתי יו"ר וועד היישוב פוריה עלית בעת האירוע. הוזעקתי ליישוב בכדי להיכנס לביתם של משפחת שאול עם גורמי צבא, רפואה, רווחה ועוד... זאת, בכדי לבשר להורים ולאחים את הבשורה המרה והקשה מנשוא, אורון שאול בנם נהרג במבצע בעזה. לא ידעתי את נפשי אבל אזרתי כוחות שאין לי אני מודה וגם שלא היו לי אבל בכל זאת עשיתי את המוטל עליי.
זהבה האמא והאב הרצל ז"ל שתו ואכלו צהריים ב"קפה גרג". הם כלל לא ידעו או חלמו שאנחנו ממתינים שיכנסו לביתם בכדי לבשר להם את ההודעה המרה.
אחרי הכל מבחינתי, מספר חודשים קודם פורסמה תמונתו של אורון שאול ביחד עם אמו זהבה בכל כלי התקשורת הנער עם העיניים הכחולות מקבל את אות מצטיין הנשיא כחייל גולני ואימו זהבה בחיוך שובה לב עם סימן של V בידה. מי היה מאמין או מעלה על דעתו שכך יהיה?! שכך זה יסתיים? אבל כן, היינו חייבים לבשר את הבשורה המרה והקשה מכל ואכן נכנסנו ואנשי המקצוע עשו את מלאכתם.
זעקת הכאב של האב הרצל ז"ל קרעה את השקט ביישוב ואת הלב, זעקה שעד היום נשמעת ומהדהדת באוזניי, את הרגע הזה אני לעולם לא אשכח.
זו הייתה זעקת הכאב הגדולה ביותר ששמעתי בחיי. ליבי נחמץ ונקרע למראה האב הממרר בבכי, בכי קורע לב. כך החלה המשפחה את מסע האבל הבלתי מסתיים עד היום מזה 8 שנים. כל מה שיגיע אחרי כבר אינו רלוונטי, אורון לא שב לביתו והרצל האב נח על משכבו בשלום בידיעה שלא הצליח להשיב את בנו לחיק אמו זהבה.
מאז ועד היום החל מתגלגל סיפורו של אורון שאול ביישוב פוריה עלית' בארץ ובעולם כולו.
כיו"ר הוועד ביישוב, נדרשתי להיערך לבלתי ידוע, ולבלתי מוכר לי כלל. לקיים הנצחה לזכרו של אורון, איך וכיצד? להתכונן לטקס אזכרה ביישוב קטן שאמורים להגיע אליו כ-2,000 איש. ביחד עם חבריי לוועד דני טבול, אתי צדוק הקר, שמו יחיאל, ענת אבו, עובדי הוועד יהודה, ושימי כמו גם כל צוות החינוך ביישוב בהנהלת איריס גודיס, עברנו כולנו למשטר צבאי ועשייה ללא מנוחה למען השגת המטרה, הנצחה ואזכרה. עזרתו הרבה בין האנושית לבין הרגשית לבין הפיזית של יוסי ורדי דאז ראש המועצה הייתה לי למשענת. ואכן, בעזרת כל אלו ובמיוחד בעזרת ליבו הרחב של העם היהודי בישראל זרמו התרומות לבניית מגרש הכדורגל ע"ש אורון שאול שהוקם במיוחד לזכרו ואף הרבה מעבר לתרומות פיזיות ובקשות עד כדי תחנונים עם רצון לסייע ולעזור. זה היה ממש מחמם את הלב מצד אחד ומצידו השני קורע לב.
הצלחנו להקים מגרש כדורגל ואתר הנצחה עם גלעד שמשמש במשך שנים למקום מפגש לזכר אורון. הצלחנו גם לקיים אזכרה.
לא האמנתי שביום האזכרה הגיעו אנשים מכל רחבי הארץ, אנשים מבוגרים, צעירים ומי לא? זכורים לי זוג מבוגרים שהגיעו באוטובוסים מבאר שבע לסייע בברכות לאזכרה. כמוהם הגיעו מכל רחבי הארץ. אלו היו מחזות המחממים את הלב, כאלו שהביאו אותי עד כדי דמעות. שם נוכחתי כי אין תחליף לעם היהודי היושב בציון. אין תחליף לאנשי האמונה, אין תחליף לרוחב הלב של כולם והם היו רבים.
אכן, הנצחנו את אורון שאול בן היישוב במגרש על שמו, ערכנו אזכרה ל-2,000 איש והכל עבד כמו שעון. למעט העובדה שעבור האמא והאחים חלפו כבר 8 שנים ואורון לא שב הביתה אל חיק משפחתו, השעון אצלם עצר אז באותו יום ארור.
בדרך, בחלוף השנים גם איבדה המשפחה והיישוב את האבא הרצל. המשא עבורו היה גדול מנשוא, גופו בגד בו וכשל בדרך.
כיישוב נאלצנו שוב להיערך לטקס קבורה ענק, ראש ממשלה, שרים, רמטכ"ל אלופים 6 מסוקים שנוחתים ואלפים מכל רחבי הארץ שהגיעו למסע ההלוויה של הרצל שאול ז"ל. הם הגיעו והעניקו כבוד גם לאורון לא רק לאבא.
השנים חלפו עברו, ההבטחות של הפוליטיקאים החלולים לא פסקו בין מימין ובין משמאל, אבל אורון עדיין לא שב לביתו.
בין לבין עם כל הטוב שבעם ישראל וביהודים נתקלתי גם בקצין צבא, שהייתה לו גם ביקורת מביישת ומבישה שהגיעה לא ממקום טוב, כי אם ממקום רע, ביקורת מביישת ומצחיקה על אופן התנהלות הוועד ותהליך קיום ההנצחה והזיכרון שהתבצעו למופת למרות הכל ועל אף הכל.
לי אישית זה מאוד כאב. אך, לימדוני חכמים ואנשי יהדות טובים לעולם אל תחפש צדק אצל בני אדם, כי אני יודע שאין! ואכן לא חיפשתי. אבל... צדק אלוהי תמיד יש! את זה למדתי מרעייתי שתחיה, והצדק האלוהי אכן עשה את שלו בבוא היום והעת. בתהלים (לד, טו) כתוב: "סור מרע ועשה טוב". אבי לימדני, עשה טוב קבל טוב! כך אני נוהג מאז ועד היום.
אורון שאול, בן יקר ואהוב של אמא ושל האחים ובני המשפחה, לא נשכח, נזכור תמיד שאתה עוד לא בבית, לא נפסיק להילחם, עד שתחזור הביתה. אמא מחכה וגם אנחנו ביישוב. שמונה שנים זה שמונה שנים יותר מידיי. בני גנץ החוב להחזיר את אורון שאול הביתה מונח על כתפיך כמפקד הצבא דאז והיום. העם מצפה ממנהיג צבאי שישמור על חייליו ויחזירם הביתה בכל מחיר.
אסיים כמילות השיר של הזמרת ריטה באופטימיות, בשיר "מחכה".
"יום אחד זה יקרה, בלי שנרגיש, משהו ישתנה, משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו, ולא יהיה ממה לחשוש. וזה יבוא, כמו קו חרוט על כף יד זה יבוא, בטוח בעצמו, כאילו היה שם תמיד וחיכה שנבחין בו וזה יבוא, אתה תראה הידיים הקפוצות יתארכו והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל זה יבוא...".
אורון שאול, אנחנו מחכים שתבוא, מחכים שתחזור מחכים שיעשה מעשה ע"י 120 ליצני החצר בכנסת ישראל מנהיגנו לטוב ולרע!
