"לחמנייה עם סחקה , סברס בדלי וקולנוע מלא חן"
בפתח הדברים אני מבקש להבהיר לגבי הטור שפורסם בשבוע שעבר. כל בר דעת שמעמיק בקריאה יראה שכתבתי "ברחל בתך הקטנה" שאיני נוקט עמדה לגבי השאלה ההלכתית על התמודדות של גבר או אישה מחללי שבת בבחירות. היה זה סוג של ציטוט של שיחה שהייתי עד לה ובסך הכל הצפתי את השאלה שעלתה באותה שיחה, אלא שהמתמודדת שקראה למתמודדים להתמודד ללא הכפשות בחרה לנסות ולהכפיש את שמי באמצעות הטור שלי. לידיעת הקוראים.
כידוע, בשבועיים האחרונים החלטתי להרתם לעשייה בעיר והמטלה הראשונה שקיבלתי על עצמי הייתה הטיפול ברמת אגוז המוכר לכולנו כשיכון ד'. התחלתי בסיורים בכל רחוב ורחוב, בדקתי את מצב הכבישים, התשתיות, השילוט והשבילים המובילים לבניינים. אני מודה, ניכר כי שנים של הזנחה זרקו שיבה בשכונה, בה עשיתי את ילדותי.
המראות בשכונה זרקו אותי באופן אסוציאטיבי לשיר שמאוד אהבתי ושחיבר אותי למראות ילדות, השיר שכתב המחזאי והמשורר יוסי בנאי ז"ל, השיר על "סימו ומואב הקטן".
נזכרתי בקולות של השכנות המרוקאיות עם המבטא הכבד וחום הלב שכל כך אפיין אותן, את קולנוע חן האגדי שלרוב היינו מתגנבים אליו בשקט, כדי לראות סרט כמו "הסייח השחור", "מצ'יסטה" וברוס לי.
נזכרתי איך בבוקר בדרך לבית הספר היינו עוברים בקיוסק של חנניה, קונים את הלחמנייה עם הנקניק והסחקה (אריסה פיקנטית) הכל כך מפורסמת. נזכרתי באיש המבוגר שהגיע מטורעאן עם דלי מלא בסברס מתוק, שפירק לנו בבתים.
זיכרונות ילדות אלו הציפו אותי בכל יום במהלך השבועיים האחרונים, מודה ומתוודה זה כל כך חסר היום, איך קטפנו את הדומים, איך ישנו ראש וזנב, איך עם רדת החשיכה היינו שומעים את כל האימהות קוראות במלוא גרון לילדים להיכנס הביתה.
לצערי מכל אלו לא נותר כלום, חנניה מהקיוסק נפטר וגם הזקן מטורעאן כבר מזמן בעולם שכולו טוב. קולנוע חן הפך לבית כנסת גדולה ואת הדומים החליפו ביצי קינדר.
ללא ספק אלו זיכרונות מתוקים עם ניחוחות של חום בית ואהבה. ועכשיו, אחרי יותר מארבעה עשורים אני מרגיש את השליחות בוערת בעצמות. בשיתוף עם הנהגת העיר הנוכחית נכנסנו במלוא הכוח לשפץ ולשקם כל רחוב ורחוב בשיכון, לפתור כאמור את בעיות השילוט החסר והשבור, וגולת הכותרת, לנסות ולהביא שינוי במראה של השכונה. כולי תקווה שבקרוב יסתיים המשא ומתן של חברת יוכלמן עם מתחם שלם של דיירים ושבסופו של התהליך יחל פרויקט ראשון של פינוי בינוי, שישנה את פניה של השכונה עם מגדלים לתפארת וקפיצה לתוך עידן חדש. במסגרת היוזמה לשינוי פני העיר לקחתי על עצמי לתת דחיפה ענקית לקידום כלל הפרויקטים המתוכננים ויש עשרות כאלו בקנה שישנו את התפיסה הישנה והארכאית של טבריה בכלל ושיכון ד' בפרט.
אני וסימון ומואיז הקטן
שירה: יוסי בנאי
מילים: יוסי בנאי
לחן: חנן יובל
לפעמים כשאני כך לבדי
אני חוזר לסמטאות ילדותי
אל נעורי שנעלמו עם השנים
לחברים שלי ההם הישנים
אני חוזר אל הצבעים והקולות
אל העיניים התמימות והגדולות
אני חוזר אל השכונה אל עץ התות
אל עפיפון אדום אדום קשור לחוט
אני זוכר קולנוע רקס ביומיות
ומרחוק פעמונים של כנסיות
ואיך רדפנו על גגות אחרי יונים
לעוף איתן רצינו עד לעננים
ובגן השעשועים על נדנדות
נשבענו אמונים לכל הילדות
שיחקנו סמל וסוס ארוך וראשיות
המלחמות היו אז לא אמיתיות
היינו ילדים וזה היה מזמן
אני וסימון ומואיז הקטן
בנעלי שבת עם כובע של בארט
ובעברית יפה עם עין ועם חית
דהרנו על ענן עשוי מכריות
ובאקדח פקקים הטבענו אוניות
הייתי טרזן , וסימון ארול פלין
ומואיז הקטן קפץ כמו גונגה דין
ובלילות החורף הקרים מאוד
היינו מתכסים בכל החלומות
היינו ילדים וזה היה מזמן
אני וסימון ומואיז הקטן
עברו שנים מאז עכשיו העיר גדולה
מסימון לא שומעים אפילו לא מילה
ומואיז הקטן לאן הוא נעלם
וגם קולנוע רקס כבר לא קיים
אבל אני כשאני כך לבדי
אני חוזר לסמטאות ילדותי
אל נעורי שנעלמו עם השנים
לחברים שלי ההם הישנים
היינו ילדים וזה היה מזמן
אני וסימון ומואיז הקטן.
הצטרפו אליי
פוסטים קשורים
הצג הכולמאת: מאיר אוחנה מלחמת "חרבות ברזל" שעדיין נושאת את השם הזה, עוטפת את האומה הישראלית באין ספור היבטים. מהנרצחים במעשי הטבח והזוועה מאותה שבת, דרך חטופים שעדיין שם בשבי חמאס וממשיך דרך חללי צה"ל שנופלים
