"ואקום במערכת"
השבוע ביקרתי בבית של תושבת העיר, אם חד הורית עם ארבעה ילדים, אישה עובדת, לא נתלית על גבה של המדינה, מנסה לפרנס בכבוד אבל יוקר המחייה פשוט מדרדר את מצבה עד כדי כך שהיא נאלצת לחזר על הפתחים.
כאמור, ביקרתי אותה ובייאושה המר פתחה לי את המקרר והלב נחמץ. כשלילד הקטן אין סנדוויץ'' לקחת לבית הספר זה אומר הכל. הגברת סיפרה לי שלמרבה הצער היא חיה בשכירות לאחר שנאלצה לפנות את ביתה שעליו שילמה ממיטב כספה ואף נטלה הלוואה לתשלומי המשכנתא והיום היא נאלצת לשלם גם שכירות וגם את המשכנתא.
לאחר שהזדעזעתי עד עמקי נשמתי מהמראות הקשים ומהסיפור הלא ייאמן שאלתי אותה היכן מחלקת הרווחה והתשובה שלה הייתה, ייאוש.
לפתע נזכרתי בפוסט שפרסמה חברה טובה שלי בפייסבוק, אשת עשייה מהמוכרות ביותר בטבריה, עם הלב הכי גדול שאני מכיר. תוכנו של הפוסט היה עצוב מאוד, היא החליטה להודיע על הפסקת הפעילות ההתנדבותית בקרב הציבור.
פניתי אליה על מנת להבין מהיכן נובעת ההחלטה להפסיק את מפעל ההתנדבות שלה וזאת בצניעותה השיבה לי שאין באפשרותה לענות על כך אולם לאחר שבדקתי את הנושא מעט יותר לעומק הבנתי שכאשר מחלקת הרווחה בעיר אינה מתפקדת אזי לתוך הוואקום שנוצר נכנסים כל מיני אנשים טובים שמתגייסים ומגייסים את עצמם משפחתם ואת כל מכריהם למשימה הנעלה ביותר שאדם יכול לעשות למען אדם אחר.
ואני שואל את עצמי, מה קרה לנו כחברה, מה קרה לנו העם היהודי ובפרט לרשויות שאמורות לראות את אותם מקרים. אל לנו לשבת על הכיסא ולהמתין למקרה הבא, המחויבות שלנו כחברה היא לחפש את האנשים שהרימו ידיים מול העוני, הקושי, הבריאות הרופפת והמחייה היקרה.
מדוע אנשים פרטיים צריכים לתפוש את תפקיד הרשויות, מדוע עמותות הפכו למקור הסיוע העיקרי לחלשים והשקופים?
קשה שלא להזכיר את הקשישים של חורף 2022/23. כ–180 אלף זקנים חיים בעוני ובאי בטחון תזונתי. מצב זה מציב בפני ממשלת ישראל אתגר חשוב ביותר - מיגור העוני בקרב זקני ישראל. יש להפוך אתגר זה ליעד ממלכתי ולהציבו במקום הראוי לו בסדר העדיפות הלאומי. בינתיים יש לבצע מספר פעולות באופן מידי, כדוגמת הגדלת מענק חימום והנחות בתשלומי החשמל לזקנים הנמצאים מתחת לקו העוני, ביקור תכוף בבית של כל קשיש ומחוסרי אמצעים.
אל לנו להפקיר אותם, מחלקת הרווחה חייבת להיכנס לעובי הקורה ולטפל בנושא ולא להישען על עמותות ואנשים פרטיים שיעשו במקומה את העבודה ועוד להתלונן שאותם אנשים מפריעים למחלקה לעבוד.
לסיכום, אני פונה למחלקת הרווחה בעיריית טבריה ומבקש להגביר בתקופה הקשה הזאת את הפעילות בקרב האוכלוסיות החלשות. אנחנו נעשה את המוטל עלינו מבחינה אישית וציבורית ועליכם מוטלת החובה להציל את הנפשות השבורות בקרבנו.
ללא קשר למועמדותי לראשות העיר, אני פונה לכל אחד ואחת שזקוק לעזרה וסיוע, אנא פנו אליי באופן ישיר ואישי באמצעות הטלפון או בדוא"ל ואשתדל לתת מענה ולגייס משאבים כדי שכולם יחיו פה מעט יותר טוב.
שבת שלום. ELMAKIYAS.LAWYER@GMAIL.COM
פוסטים קשורים
הצג הכולמאת: מאיר אוחנה מלחמת "חרבות ברזל" שעדיין נושאת את השם הזה, עוטפת את האומה הישראלית באין ספור היבטים. מהנרצחים במעשי הטבח והזוועה מאותה שבת, דרך חטופים שעדיין שם בשבי חמאס וממשיך דרך חללי צה"ל שנופלים
