• עורך דין מאיר אלמקייס

געגועים לכיכר

אודה ולא אבוש, כבר בילדותי אהבתי את הכיכרות בתקופה שקדמה לימי בחירות. את הריח של דבק הפלקטים ושלטי הבחירות אשר עיטרו כל עמוד, כל פינה, כל מקום שרק ניתן היה להדביק עליו מודעת בחירות או פוסטר של מועמד כזה או אחר.


השבוע במקרה ראיתי את הסרט "הבחור של שולי" שהזכיר לי את התקופה הזאת. הוא החזיר אותי לימי בגין ופרס העליזים שעל האחד השליכו עגבניות ואת השני נשאו על כפיים. כמובן שבגין ז"ל היה כמו מלך עבורי, אני זוכר שהסתכלתי עליו בהערצה.


הידיים הקפוצות נשואות למעלה והלהט בנאום. זה פשוט הטריף אותי ולא בכדי, האיש היה טרובדור, נואם בחסד עליון עם כריזמה של לוחם שוורים. גם את שמעון פרס ז"ל אי אפשר היה לפספס. אמנם בטבריה הוא היה פחות אהוד בלשון המעטה אך הצגה זאת הצגה והוא ידע לספק אותה גם כשחטף מטר עגבניות.


אני מתגעגע לימים האלו, לא היו מחשבים ולא מקלדות, לא כל שכן טוקבקיסטים שיש להם ביקורת על כל אחד ועל כל דבר, לא פייסבוק, לא טיק-טוק ולא אינסטגרם. אם רצית להביע את דעתך יכולת לצאת מהבית מצויד בעגבנייה או ביצה ופשוט להביע דעה בפומבי בלי להתחבא מאחורי המקלדת ופשוט להגיד מה היא דעתך על פוליטיקאי כזה או אחר. לעניות דעתי זה מה שמבדיל את הפוליטיקאים של היום מאלו של פעם.


הכול התרחש בכיכר ואף אחד לא הסתיר את דעתו, היה בזה משהו מופלא. בסרט שראיתי היה ניחוח של שנות השבעים והשמונים אותן שנים של דור מדהים, מעט נאיבי אך מיוחד. דור הכיכרות אני קורא לו, מי שלא היה בכיכר בעצרות לפני בחירות לא ידע על מה אני מדבר.


הייתי רוצה לחזור לאחור בזמן ולהתמודד על דרכי ועל עמדותיי כאשר אני עומד ונואם בכיכר והייתי מוכן "לחטוף" עגבנייה אם זה שהחליט לטרוח ולהגיע לכיכר כדי לצפות בי נואם בעצרת הבחירות. יש בזה משהו מאוד אוטנטי עם קשר בלתי אמצעי עם הבוחר, משהו חם, אמתי, לא מתייפייף עם חיבור ישיר לתושבים הבוחרים.


הרשת ניתקה אותנו, הקפיאה את דמנו והדבר הקרוב ביותר שאני מצליח למצוא כאלגוריה זה חוגי הבית. שם אני רואה את האנשים עין בעין, רואה להם את המצוקות ושומע אותם בקולם שלהם, לא דרך סיב אופטי או באמצעות מסך קר ומנוכר. הכול חם, אנושי ועמוס במחוות הדדיות. גם אם האדם שהשקיע מזמנו ומרצו על מנת לבוא ולראות אותי מסביר את משנתי לטוב ולרע. עדיין נשאר כבוד הדדי ולא חירופים וגידופים של אנשים פחדנים מאחורי המקלדת.


לפעמים אני ממש משתעשע בדמיוני איך אני נואם בכיכר המרכזית בעיר ועל במה מרכזית בשכונות ואני נזכר בנאום הצ'חצ'חים של דודו טופז ז"ל, נאום הקיבוצים של בגין ואפילו הבליח בי לרגע נאום מנשקי המזוזות של גרבוז.


אני בטוח שרוב התושבים לא היו מתנגדים לאספות ועצרות בחירות כאלה. תארו לכם מועמדים שבמקום לכתוב פוסטים או להתראיין בחדשות פשוט היו עולים לבמה ומביאים לנו מאה אחוז חזון טהור.


אולי זה נשאר בגדר היסטוריה מתוקה עם געגוע למנהיגים אמיתיים. ראשי עיר מהפכניים עם עמדות ברורות, רעב לשינוי ואהבת התושב שגם אם חטפת ממנו עגבנייה בכיכר, אתה תבנה עבורו אצטדיון לתפארת.


לסיום, כמה מילים על הסרט שהעיר בי את אותו געגוע לכיכרות, למנהיגים אמיתיים ולתקופה שאני בספק אם תחזור. לסרט "הבחור של שולי", אחד מסרטי הטלוויזיה הטובים ביותר שנעשו כאן.

לא כבד ולא רדוד, אלא פשוט סיפורם של אנשים שחיו במשך 30 שנה בשוליים, עד שניצחו. אחר כך בא דודו טופז וקרא להם "צ'חצ'חים" והיום הם, לטוב ולרע, פרצופה של המדינה.


הסרט הוא כף גדושה של דבש מעורבב בקורט לימון התואמת את מזג האוויר הסתווי משהו אשר מעורר בך את הגעגועים הכי מדהימים לבית החם של אותה תקופה. למשחקים מחוץ לבית עד שהשמש שוקעת ללא נדנוד של ההורים באמצעות פלאפונים, רק של מגאפונים מעומעמים עם קולות שמהם בוקע בוז ומחיאות כפיים עם שבט אחים, עגבנייה וביצה בכיכר.


טור דעה מאת המועמד לראשות העיר טבריה, עו"ד מאיר אלמקייס




#כיכר#געגוע#בחירות#לוחםשוורים#סיבאופטי#טלויזיה#מנהיג#צ'חצ'חים#ראשותהעיר#טבריה

0 תגובות

אולי יעניין אתכם....
טרי משולחננו

מה מעניין אתכם לקרוא? בחרו קטגוריה