כוכב הצפון, גיליון 2362, 23.11.16

מיכאל לרר

מתוך דברי הספד לחברה יקרה שככה נעלמה, עוד לא מעכל. עוד לא יודע איך אתמודד עם האובדן. עוד לא מבין שזה נגמר. עדיין חושב שזה סיוט שעוד שנייה עובר.

מה קורה pretty woman? ככה אני מתחיל שיחה אתך כל פעם מחדש. גם זו כבר הפעם החמישית, שאנחנו מדברים באותו היום או באותה השעה. ככה זה אתך, השמחה מדבקת. השיר, ההמתנה שלך, כל כך מתאים לך. כל כך מעלה חיוך על הפנים, עוד לפני שבכלל ענית לי.

אביגיל, חברה יקרה שלי. את יותר מחברה בשבילי. את יועצת – יועצת פוליטית, יועצת אישית, יועצת סטיילינג, יועצת זוגית, יועצת לחיים. כי למדתי ממך כל יום ועדיין לא למדתי מספיק. 

שנה! אנחנו מכירים שנה! אבל בשנה הזאת הפכנו להיות לחברים קרובים, כל יום אנחנו מדברים. מדברים על הכל. באמת על הכל ובאמת בכל יום, בשישי, בשבת, בחגים. בכל יום. כי ככה, תמיד יש מה לספר ואם אין אז חושבים על מה יהיה ומוצאים על מה לדבר.

אבל הפעם זה באמת הזוי ולא נתפס! רק לפני יומיים ישבנו ודיברנו. דיברנו על החיים, דיברנו על העסקים, דיברנו על פרויקטים עתידיים, דיברנו על פוליטיקה, דיברנו על טבריה, אבל זה נגמר. ככה. בבום.

את בשבילי אחות גדולה, דודה, חברה. חברת נפש ואשת סוד. אני לך ואת לי. בשנה האחרונה, נהיינו חברים בצורה הכי לא הגיונית שיש, זה תמיד הפתיע אותנו ותמיד הגענו למסקנה, שנתקענו אחד עם השנייה לעוד שנים רבות, כי מצאתי בך אדם מבריק, חד, שנון, ציני, נושך, לא עושה חשבון, את בשבילי דוגמא ודמות להערצה. אבל זה נגמר, ככה, בבום.

רק לפני יומיים ישבנו ודיברנו עם כותב, שרוצה לכתוב ספר על המטבח הטברייני ואת שפכת לו מידע בכמויות ואני, כמוהו, נהנה בשקיקה מכל פרט מידע, מהדרך שאת מספרת, מהחוכמה המתפרצת, מהידע העצום והריר שנוזל לי כשדמיינת את המנות שתיארת.

בסוף הפגישה, כשנשארנו לבד – שאלתי אותך למה? למה אמרת לו את כל זה ולא לכתוב לבד ספר? אמרת לי - אל תדאג, יש לי בראש עוד חומר ל-3 ספרים. אני רק צריכה לשבת ולכתוב.

רק לפני יומיים, ישבנו ודיברנו. ניסיתי לשכנע אותך לשבת ולכתוב. אתמול הודעתי לי בשמחה שארגנת את חדר המחשב והוא הפך להיות חדר כתיבה, ביקשתי שתוך חודש יהיה כבר פרק ראשון ואת אמרת לי – שזה יקרה הרבה יותר מהר ממה שאני חושב.

אז עזבי, אל תמהרי. פשוט תקומי ונלך לבאזל.

רק לפני יומיים, ישבנו ודיברנו על איך לקדם את העסק שלך, איך המחסן שלך מלא בכלים ואיך לפתוח שוב את המסעדה, איך שוב אביגיל תפתח שולחן במזח הדייגים.

רק לפני יומיים, ישבנו ודיברנו על BLACK KITCHEN FRIDAY כי רצית לחזור למטבח. וצדקת... יום שישי הקרוב בהחלט הולך להיות שחור, כי בניגוד לכל יום שישי בשנה האחרונה, הפעם לא אוכל לאחל לך שבת שלום ואת לא תוודאי שקניתי פרחים לחן ולאמא ולא תזמיני אותי לקוסקוס.

יאיר, אין לי דרך לתאר את הכאב שלי, אז ברור לי שכאבך הוא שבעתיים. תהיה חזק. אתה לא לבד עם הכאב. לא נשאיר אותך להתמודד עם הזיכרון, אני אתך בכל דבר שצריך.. בכל דבר שאוכל לעזור.

ליה, לא פעם אמרת לאימא, לידי ולא לידי, שאת מרגישה שמצאת אח גדול נוסף, לא פעם אמרתי לך שזה נכון, לא פעם אביגיל אמרה לך שגם היא חושבת כך. מבחינתי זאת הצוואה שלה. אני כאן לצידך, כמו אח. תשתמשי בי בכל עניין, אני אהיה פה בשבילך, לא אשאיר אותך לבד.

אביגיל, הלכת עם כל כך הרבה ידע. עם מורשת ענפה כל כך בהיסטוריה הטבריינית. עם המטבח הטברייני. עם השורשיות והפלפליות הטבריינית, שכל כך מאפיינת אותך. האופי שבזכותו אנשים אוהבים אותך ומעריכים אותך כל כך, גם שאת לא עושה חשבון.

אז אני אחטא ואערב פוליטיקה, כי אתך זה כמעט בלתי נמנע, אני כאדם וכחבר מועצה ובטוח שכמוני עוד רבים, אפעל לזכור אותך ולהזכיר אותך, להנציח את שמך ומורשתך, לא נשכח, נמשיך להזכיר, בין אם זה יהיה בספר, בין אם זה בפסטיבל אוכל טברייני, ברחוב או בכיכר או סתם בעמוד פייסבוק. אמשיך לזכור אותך לעד.

אביגיל אהרון,

את בשבילי אדם קרוב שאני עוד לא מעכל שאיננו. אוהב אותך! מעריך אותך זוכר אותך! ולא אשכח! נוחי על משכבך בשלום.