כוכב הצפון | גיליון 2183 | 22.4.15

תמיד ולעולם יחשב אצלי יום הזיכרון ליום החשוב ביותר בשנה, החברים האישיים שלי שלא שבו משדה הקרב או שנהרגו בעת שירותם הצבאי, חברים מטבריה שלעולם נזכור ונאהב, טקס יום הזיכרון בלילה בטבריה, ההורים השכולים, הנסיעה הקבועה לטבריה ולצפון להשתתף באזכרות והביקור בבתים של החברים. על כל אלה נוסף השנה צער נוסף, צער גדול.

במלחמה האחרונה הייתי בעזה בתוך הקרבות עם אחת היחידות המובחרות, ראיתי שם את התופת שבה איבדנו 3 לוחמים ממיטב בנינו, המלחמה הזו שינתה אותי, היא גרמה לי להסתכל על החיים אחרת. המראות שלקחתי איתי משם יישארו בליבי לנצח, להיכנס אל בניין מרוסק שרק עתה התפוצץ על כוח של לוחמים, לפנות משם פצוע חי ומדמם ולגלות למחרת שהוא נפטר על שולחן הניתוחים היא חוויה שנשארת בך לכל החיים. אבל בחיים כמו בחיים אנחנו ממשיכים קדימה ומסתכלים תמיד אל האופק וכך גם ביום העצמאות הזה, נשמח, נשיר ונדע שיש לנו את המדינה הכי טובה בעולם היא מדינת היהודים שאנחנו גאים בה ומוכנים להגן עליה בכל עת. אני שולח מפה חיזוקים לכל המשפחות השכולות הטברייניות, אתם שילמתם בדם יקר ואנחנו כואבים ומזדהים אתכם לנצח נצחים. אני בוחר פה לספר ולהזכיר שלושה לוחמים טבריינים שתמיד יהיו חקוקים בליבי. אבשלום אורן ז"ל חייל גבעתי, צחי דאלי ז"ל חייל גולני ורן מזומן ז"ל מסיירת הצנחנים. הם מסמלים בעיני את לוחמי שלושת חטיבות הח"יר של צה"ל, את הטבריינים היפים והנצחיים שלנו שתמיד תמיד נתגעגע אליהם. ועוד משפט אחד על עצבות וגעגוע, טל קדושים לוחם מג"ב שלא חזר הביתה מהכנרת עדיין נעדר, אנחנו מחפשים אותו מסביב לשעון, כולם רוצים שמשפחת קדושים תגיע לשקט ולשלווה שלה, מי ייתן ושעד לסגירת הגיליון הזה ימצא טל. חוסר הוודאות הזה הוא עול קשה מנשוא.
זה המקום לקרוא לכולם להמשיך ולבוא לחיפושים, להגיע לתמוך ולעזור, לחזק ולהתפלל, זה המקום לומר תודה לעשרות האנשים שעוסקים במלאכה יום וליל (גיליתי פה בטבריה אנשים אמתיים ומיוחדים שלא ראיתי פה עד עכשיו), זה המקום לקרוא לטבריינים לעזרה, אפילו כבוד הרב קוק הגיע השבוע להתפלל ולעודד את משפחת קדושים, הסיפור הזה הגיע למאות אלפים בארץ. התמיכה והעזרה מגיעה מכל קצוות הארץ ומכל המגזרים והדתות. נקווה לבשורות טובות, חג עצמאות שמח לכל בית ישראל.

את זה יש רק בטבריה.

כתבתי פה בשבוע שעבר על הכיף של טבריה ועל הייחוד של הטבריינים ושל המסורת הטבריינית, על הכנסת האורחים ועל אהבת הטבריינים לעירם ולבני העיר, על הגעגועים לחברים ולאוכל המיוחד, על הדי אן איי שזורם לנו פה בדם ועל הרצון לשוב הביתה מן המרחקים, על הכיף שהיה פה וגם על הכיף שיש פה וגם... על העאקוב שרק בטבריה יודעים לבשל כמו שצריך! והנה אתמול איזו הפתעה, פתאום בבוקר בתל אביב אני מקבל צלצול ממשפחת חלאבי שמודיעים לי שמחר יש עאקוב לארוחת הצהרים ושאני חייב לבוא לאכול ואכן הלכתי וליקקתי את האצבעות עם כל המאכלים הטבריינים שהיו על השולחן. כן ככה הם בני טבריה, הבית שלהם תמיד פתוח ומזמין, תודה רבה לכם יוסי ועליזה חלאבי, תיסלאמו אידאכום! אתם מסמלים בעיני את טבריה היפה.

נסיים עם תגובת הכותב לעורך.
כתשובה וכתגובה להערות העורך מהשבוע שעבר אומר את הדברים הבאים:

אני רון קובי לא הבטחתי להביא לטבריה הייטק תוך שנתיים, גם לא הבטחתי לסגור את הבור תוך שלושה חודשים אחרי הבחירות. אני לא הבטחתי לציבור התחלת בניה של אצטדיון בחודש מרץ, אני לא כתבתי בפייסבוק שלי שהנה אוטוטו בחודש ניסן יפתח משכן הפאלאפלים ויפונו כל הפחונים. אני לא הבטחתי לילדי שיכון ד' את פתיחתה של הבריכה העירונית בקיץ הקודם כמו גם שלא הבטחתי שבית יד לבנים יפתח לפני יום הזיכרון הזה. להזכירך רון קובי גם לא הבטיח להשמיש מחדש את המזרקה ולא קראתי לה בתקשורת "טיטאניק" אבל חיים באמת מה כל זה משנה ומה יועילו חכמים בתקנתם? כי הרי הבטחות צריך לקיים וכשלא מקיימים נחשבים לשקרנים או למספרי סיפורים ומעשיות המלוות במצגות והדמיות שווא. ובכלל אני רון קובי לא צריך חיזוקי אגו ב 150,000 ש"ח כדי ששרית חדד תשיר לי על הבמה, "אתה תותח" או 750,000 ש"ח כדי שישירו לי על הבמה "לא עוזב את העיר" כי אפשר להביא את ניסים סרוסי שישיר לכולנו את השיר "אשליות" וזה יעלה רק 10,000 ש"ח במקרה הטוב. חיים היקר, אכן המציאות בטבריה עגומה אבל אני וקוראים מצפים לתגובת העורך הבאה.

חג שמח לכולם, חג בטוח וטעים והכי חשוב אם שותים לא נוהגים!