כוכב הצפון | גיליון 2182 | 17.4.15

חג שני של פסח, טבריה גועשת כמו הכנרת ואנחנו כמו רבים אחרים חסרי מנוח. הידיעה על התאונה בכנרת תפסה אותי בדרך מתל אביב לטבריה, פתאום חישוב מסלול מחדש! נוסעים לעין גב. מיד מתאפסים ורואים את כל הסובבים ובני המשפחה, אני מחפש את דני. מצאתי אותו על המזח צופה דרומה לכיוון מקום התאונה, הפנים לא זזו מהמים, העוצמות שלו שידרו משהו אחר, שלפתי מצלמה וצילמתי אותו מאחור מבלי שיראה, הבנתי שהתמונה שיצאה מספרת את כל הסיפור. מיד לרשת, מיד פוסט מרטיט והתגובות לא אחרו להגיע. הבנתי שצריך להעיר את כולם ולהתחיל להביא לכאן מתנדבים ומתנדבות לסייע בחיפושים, הפוסט הלך וצבר תאוצה והגיע למעל 10,000 לייקים במצטבר, אלפי שיתופים ומאות טלפונים של אזרחי המדינה שרוצים לעזור ולתרום, ממש ארץ ישראל היפה. השבוע התחלנו עם משלחת חיפוש וצלילה והנה כולם פה תקווה שאוטוטו נוציא את טל מהמים. הטרגדיה האנושית הזו היא אירוע מצער מאין כמותו, ההתמודדות עם הידיעה שהכל פשוט בגדר לא נודע היא קשה מנשוא. אנחנו מקווים מאד שנזכה ונצליח למצוא את טל קדושים, חייבים להחזיר אותו ליבשה. אנחנו מזמינים את כל הטבריינים שרוצים לתרום ולעזור פשוט ליצור קשר, לבוא לעין גב ופשוט לעזור. אנחנו זקוקים לכמה שיותר אנשים, צוללנים, סירות, אופנועי ים וכמובן שתיה, אוכל ודלק.

אתה תותח? אין אין עליך

השבוע צצה לה באינטרנט כתבה על הופעות יום העצמאות ברשויות המקומיות.

פתאום אנחנו קולטים שטבריה מככבת, שרית חדד הולכת לעלות לנו 150,000 ש"ח שאין לנו בקופה הציבורית, אני רק שואל אתכם בקצרה, האם זה הגיוני לבזבז כל כך הרבה כסף ציבורי בשביל 30 דקות של הופעה?

אם בארזים נפלה שלהבת.....

פסח בטבריה, הריחות, האווירה, האנשים והצבעים שאין עליהם בשום מקום בעולם.

הכנרת שמחליפה צבעים, סופה של הפריחה עם ריחות ההדרים הנישאים באוויר והריחות של הילדות הנשכחת שלעולם ילוו אותנו באשר נלך. זמירות בית הכנסת ושירי החג סביב שולחן הסדר שתמיד מלא בבני המשפחה ובעיקר האווירה שהנה כולם נמצאים פה בבית גם הקרובים וגם הרחוקים, גם אלה שפה וגם אלה שבאו מן המרחקים. כולם חוזרים בפסח הביתה לטבריה לבית של אבא, אמא, הסבים והסבתות. כן זוהי טבריה בדמיונם של אלפים מבני טבריה שנמצאים רחוק, מי בארץ ומי בחו"ל, כולם חולמים ורוצים להגיע הביתה לערב המיוחד הזה כדי להיות שוב במקום הכי אהוב בעולם, עם האנשים האהובים וקרוב לכל החברים. זוהי התכונה הטבריינית הכי נצפית, הכי מקורית והכי מיוחדת, כי זוהי טבריה המקום הכי נפלא בעולם, המקום שאנחנו גדלנו אהבנו ונאהב.

אני זוכר את הבוקר שאחרי ליל הסדר בשכונת אחווה של פעם בבית סבא, חכם מכלוף קובי ז"ל, אני זוכר ושומע עד היום את צלצול הבוקר של הכנסייה ואת ריחות האקליפטוס ומתגעגע לימים ההם שהיה כאן מרקם חיים מהיפים והמיוחדים בישראל, הזיכרונות האלו הם הכוח המניע, הם ה"למה" ו"האיך", הם המצפן שתמיד יראה לנו את הדרך אל טבריה ואל אהבות הילדות שלנו.

מה יגידו אזובי הקיר?

שנים על גבי שנים, עם היסטוריה משותפת ומקבילה של מאות משפחות שגידלו פה משפחות לתפארת, דורי דורות של אנשים שחיו פה במרקם חיים מיוחד, מן סוג של מיקרו קוסמוס טברייני מיוחד שנדמה שאפילו צופן בחובו סוג של די.אן.איי אמיתי שעבר בין כולם וסימן את כולם לזן אחד יחיד ומיוחד שכולם ידעו להבחין בו גם ממרחקים, יכולנו לדעת ולהפנים שכולם יחזרו לכאן. ידענו שאם אנחנו רוצים לפגוש פה מישהו זה תמיד יהיה בחג הפסח, תמיד איך שהוא בשבוע הזה ה-"טברייני" שבתוכנו חוזר הביתה.

ומה שונה? ולמה בכלל צריך להזכיר זאת? כלום משהו נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? אז זהו שכן, משהו קרה, משהו פגע ברצף המיוחד הזה, משהו שגרם לכוכב הזה לסטות ממסלולו ומהרגלו.

בדמיוני ובחלומותיי, תמיד ראיתי את טבריה שוקקת חיים, הומה אנשים ותיירים, עם המון בילויים, צבעים, אירועי ספורט, פסטיבלים ומקומות בילויי שפתוחים עד הבוקר.

המציאות הזו הייתה כאן והיא נמצאת כאן גם אם לפעמים לא תמיד שמים לכך לב.

השילוב הזה של קידמה, תיירות ומסורת תמיד עבד ויוכל לעבוד עוד יותר. משום מה, מישהו בחלונות הגבוהים העביר כאן איזו סטיגמה מטעה וזה הפך למחלה מדבקת, האנשים המציאו שמועות, דיברו בשמם של רבנים והעבירו כאן אנשים על דעתם ועל הגיונם עד שהנורא מכל קרה, זה היה צפוי, הכתובת הייתה על הקיר אבל את העוצמה ואת גודל השבר גם אני לא צפיתי ואני מודה על כך.

אומרים ששמונים אחוז מפתרון הבעיה הוא קודם כל להכיר בבעיה, להבין את העובדות ולהסתכל להם בלבן של העיניים. סיפרתי כאן לקוראים של "כוכב הצפון" בשבוע שעבר על סדרת כתבות הטלוויזיה שעשה כאן ערוץ 10, הסברתי את מה שהם ניסו לעשות כאן בצורה דמונית חולנית וכואבת ולצערי כאשר יגורתי בא לנו.

אין ספק שהצפת הבעיות, חשיפתם והכאב שנלווה, הם הדרך להתמודדות, אבל מכאן ועד לכישלון תקשורתי הדרך ארוכה. עלו ובצדק תושבים לשידור, אמרו את אשר על ליבם, את אשר כואב להם ובצורה מעוררת כבוד וההערכה, עד אשר נחשף לו עם ישראל לגודל השבר מפיו של ראש העיר. ברור לי שהיה פה כישלון הסברתי, כישלון של חובבנים אך את הנזק העצום ייקחו שנים של תיקון אם בכלל. הבכי, הטרוניה והמסכנות הם אבי אבות הכישלון! כלום לא ידע ראש העיר הנבחר את מצבה של העירייה לאשורו עוד לפני הבחירות (אני בטוח שכן וגם אתם)? ידע גם ידע. אנחנו נמצאים שנה וחצי לאחר הבחירות ואנחנו מצפים לשינויים ולקריאות מרץ ועידוד קודם כל מהאיש שאמון על העיר ועתידה. במקום זאת בחר לו ראש העיר לבכות על מר גורלה של העיר, להטיל אשם בקודמיו ובממשלות ישראל ואפילו לא נתן לעם ישראל קצה קצהו של אופק חיובי מעודד לגבי העיר.  אנחנו המומים, אנחנו כואבים ואנחנו יודעים שייקחו שנים רבות לתקן את הנזק התדמיתי שנגרם. כן אז מה יגידו אזובי הקיר? מה יגידו התושבים הפשוטים על מצבה של העיר? איך נוכל לסנגר על העיר הזו ולסנגר עליה במילים? יש פה כל כך הרבה טוב ויופי ששום דבר מזה לא נאמר, שודר או נאמר בקול גדול ע"י האיש שזהו תפקידו. יש פה הכל ומכל טוב: יש לנו את הבורה בורה של דודיק אוחנה (שרק נפתח השבוע באהבה), יש לנו פה את המלון הסקוטי והספא הסקוטי שהוא שכיית חמדה, יש לנו פה את גלי כנרת, חמי טבריה, מועדונים מהטובים בארץ והנה נפתח לו אתמול הסלינה ברוב שמחה וששון (מהטובים בארץ), יש לנו את הקוקו האט ויש לנו פה מסעדות מדהימות כמו טבריה הקטנה, הדקס, המסעדה של אבי, הפגודה ועוד, יש לנו פה בתי קפה מגניבים כמו הרוסה והיאליס, יש לנו פה מלא מסעדות קטנות וסטקיות ובתי אוכל קטנים ומיוחדים כמו ציון הגדול מהשוק וכמו שיפודי שמחה ואלפסי יש לנו את קניון דנילוף המדהים ויש לנו רבותי את הכנרת ירום הודה, פאר היצירה ומתנת האל שקבלנו פה למשמרת ומכל אלו בוחר לו ראש העיר בפריים טיים לבכות על מר גורלו וגורלנו , לגרום לכולם להדיר רגליים לנסוע מפה בכביש בעוקף אל צמח או אל הגליל. חברים שלי, טבריינים אהובים אנחנו כואבים, אנחנו המומים לא לילד הזה ולא למציאות הזו פיללנו. כבר שמעתי את האנשים מדברים, כבר קיבלתי פידבקים ממלונאים ומאנשי תיירות וכבר קיבלתי חוות דעת מאנשי תקשורת שפשוט נפלו מהכסא למראה ולמשמע בשידורים וכנאמר נשאר לנו רק להוסיף: "מהרסייך ומחרבייך ממך יצאו".

אנא פנינו? מה עושים עכשיו?

חייבים לחשוב חיובי, חייבים להסתכל קדימה ולהבין שיש בעיה ושצריך לעמול קשה כדי להתקדם. השבוע החלטתי שאנחנו נתחיל לעשות כאן דברים בדרך החיוב, בדרך הפרגון ובדרך הצחוקים והשעשוע, כי אחרת גם אנחנו עלולים להתייאש.

סדרת כתבות מצולמות חדשה תצא לדרך בקרוב בכדי לחשוף ולהציף את הטוב והכיף שיש לנו כאן בטבריה, הגיע הזמן שכולם יבינו ויגעו בפוטנציאל, כי טבריה היא המקום הכי טוב בעולם, כי טבריה היא הבית שלנו ואנו נגרום לה לקום על הרגליים...., כתב לו אריק איינשטיין ואני מקביל את זה לטבריה - "בקור ובחום עם הטוב והרע תמיד תישאר פה אותה אהבה ביום ובליל או בחורף הקר", "רק אתך אני יכול לזרוח רק אתך אני יכול לפרוח רק אתך וככה זה היה תמיד". כזו היא טבריה שלנו, עיר אהובה, המקום שממנו באנו ואליו תמיד נשוב ממרחקים.

טבריה בדמנו ובנפשנו ואנחנו נעשה הכל כדי להחזיר אותה אל דרך המלך, אל המקום הראוי לה ולנו הטבריינים. 

שיהיה לכולם אביב שמח של התחדשות ופריחה, של אוכל טברייני (מישהו אולי בכל זאת מסוגל להזמין אותי לטעום עקוב? בחייאתכום? במות עליו...), של אהבת חינם ושל הכרה שמה שנופל יקום גם יקום. אנחנו אוהבים את טבריה ואת הטבריינים וזהו עצם העניין.

נפגוש אתכם בבורה בורה, בסלינה ובכל המקומות היפים והשמחים כי אנחנו אוהבים את החיים ואוהבים את טבריה חייה ותוססת. והכי חשוב להיום, שאלוהים ייתן לנו את טל חזרה מהכנרת! הגיע הזמן שהמשפחה הזו תזכה קצת בשלווה. 

ממני רון שאוהב אתכם ואת טבריה לעד.

הערת העורך. עם כל הכבוד הגדול למילותיך רון, האם אתה יכולת לעשות יותר? לא ולא. לא אתה וגם לא סופרמן יכל או יכול לעשות למען טבריה בשנה וחצי מה שהרסו ב-30 שנה מאז הליכתו של יגאל ביבי. אין מה לעשות העיר טבריה ותושביה נושאים על גבם את כישלונות מנהיגיה הקודמים מי מבניהם יותר ומי פחות. בקיצור רון, אומנם הנייר סובל הכל, אבל לא כאשר הנייר צבוע בשחור. או אז לא רואים כלל מה כתוב בו.