כוכב הצפון | גיליון 2174 | 13.2.15

 
חזרתי השבוע מנסיעה ארוכה. נסיעת עסקים מלאת ביקורים ופגישות, עמוסת טיסות ומקומות. פגשתי המון אנשים ובכל מקום תמיד חשבתי ודברתי על טבריה. תמיד חשבתי איך זה  שאין לנו את זה כאן? ואיך אין לנו כזה ומזה? ולמה בכלל אין פה גם את האנשים והתיירים האלה? חשבתי הרבה וגם כאבתי הרבה. אני תמיד אומר ואומר בכל הזדמנות שאין כמו טבריה בעולם. אין כמו הטבריינים, אין כמו העיר הזו והמיקום שלה, אין כמו הכנרת, אין כמו חברי הילדות שלנו ואין על הדרך המדהימה שעשו לנו הורינו ומורינו מטבריה הקטנה עד שהביאונו הלום למקומות כל כך מופלאים ועם חוויות שאין ולא יהיו יותר לילדים בישראל.

 אבל אין כמו טבריה בעולם! בעיקר בגלל שאין מקום כזה מבוזבז בעולם! מקום שהפוטנציאל שלו כל כך רחוק מהמציאות. טבריה היא החלום ושיברו, לטייל בעולם ולבכות על איך שיכולנו לראות ולא עוד. עצוב, באמת שעצוב אבל יותר מכל מכעיס. בסוף אני מתנחם בעיקר מהחברים שנשארו, מהבורה בורה, מטבריה הקטנה, מהשאטו, מגלי כנרת ומהמלון הסקוטי וגם מ"הרוסה" מהיאליס והיוניק בר וכן עוד קצת גם מעל הנהר הרחוק (עם נדב ויונתן שתמיד נותנים שם גם טאצ' של טבריה מפעם ומהקרמבה) כל השאר משאיר אותנו עם פצע פתוח ומדמם פצע שהולך וגדל כי העיר והאנשים לא משתנים, הם מסרבים להתפתח גם כשמסביב הכל פורח ומתקדם. מספיק מבט אחד חטוף סביבנו על הרי גולן, הגליל, העמק והגליל התחתון. גם על עפולה שאין לה כנרת כדי להבין שכפי הנראה אלוהים שכח אותנו ונשארנו מאחור. וואלה קטע גדול, אפילו בדרך הארוכה חזרה פגשתי בטיסות דווקא זוג נחמד ומדהים מטבריה. משפחת חנוכה היקרה ששבה מביקור אצל הבנות באמריקה והנעימו לי את הדרך, כן גם אצלם כולם עזבו את טבריה, מי לתל אביב ומי לאמריקה. בכל הזמן הזה נצרב לי בראש שירו של שמוליק קראוס בביצוע של אריק לביא שתמיד מזכיר לי את המצב של טבריה ושל כולנו כי בעצם אי אפשר ממש לתכנן מה יהיה:

"זה קורה שהדרך מתמשכת, זה קורה יש ללכת, ללכת. שום דבר לא ידוע לא שנה,  לא שבוע יש לנוע, לנוע ולחשוב שהייתי יכול לחזור על הכל אבל בן אדם זה קורה.

זה קרה שהדרך התמשכה לי, זה קרה לא ידעתי איך זה בא לי. זה יקרה ואולי בסוף הדרך שנראה, כי הדרך מתמשכת".

מחזור 1964 כואב, דואב וממאן להאמין.

אני תמיד מספר לכולם על ערכי החברות והאהבות שנרקמו בטבריה, על הדרך המיוחדת של הטבריינים לשמירה על קשר עם כולם אחד עם השני ועל היכולת המופלאה לשמר את האנרגיה הטבריינית הזו כמשהו נצחי גם כשלא ממש נמצאים בטבריה, כי באמת טבריה לא ממש יכולה לצאת מהטבריינים. לכל מחזור בוגרים יש את הסיפורים שלו, את הנוסטלגיה ואת החברויות הקטנות והגדולות. תמיד מרגש אותנו לראות ולשמוע על כנסי המחזור ועל כל האנשים שצמחו מטבריה, הם לעולם יישארו טבריינים שורשיים, אמיתיים, בלי צבעים ומניירות באשר הם. תמיד כשנראה טברייני אחר ולא משנה היכן, תמיד ולעולם נתחבר, תמיד ולעולם נדע לכבד להעריך ולעזור אם צריך. ככה גידלו פה פעם בטבריה את הילדים והנוער, הערכים האלה הם נכס צאן הברזל של אלה שיצאו מפה. השבוע מחזור 1964 איבד אבדה גדולה. דורון לוי, הבן של פינחס וגרטה לוי ז"ל הלך לעולמו בטרם עת. דורון היה מטובי בנינו, איש בטחון מהבכירים ביותר בישראל, מהמוכשרים ביותר ומהנועזים ביותר. כן הוא היה משלנו, הוא היה טברייני בן טברייני, הנכד של סבא ישראל לוי ז"ל מהקיוסק מול ביה"ס ארליך, זה שהיה מחלק הקרח של טבריה. זה היה מרגש לראות איך כל בני המחזור הזה התגייסו והגיעו, בכו, נשאו את הארון, התחבקו והתנשקו וזכרו את דורון חבר הילדות שלהם בהלוויה הענקית שנמשכה שעות. כן, אשרי העיר שאלו הם בניה אשרי העיר שככה לה, שכאלו בנים ובנות יצאו ממנה למדינת ישראל. אני רואה את החברויות האלה ופשוט נפעם, פשוט גאה לומר ולספר לכולם: "אני טברייני" איבן בלד טברייני ואסלי! אין דברים כאלה יותר.

טלי עוזרת לכם.

בשקט בשקט ובלי הרבה רעש וצלצולים קמה לה בטבריה קבוצה מיוחדת, קבוצה של נתינה וחיבורים, קבוצה שיודעת לדאוג לחלשים ולהיעזר בחזקים. את הקבוצה הזו הקימו שתי נשים מופלאות וחזקות, טברייניות שאכפת להם. נילי שטרית ובטי פרץ שהחליטו לעשות מעשה ולחבר קצוות גם במקום שנראה בלתי אפשרי. את הרעיון ואת הקבוצה הם הקימו לאחר מותה של טלי ז"ל, אחותה של נילי שנפטרה לא מזמן כחלק מרעיון הנצחה פעיל ויוזם. הרעיון החל עם המאמץ לחלק את העיזבון של טלי לנזקקים והפך עד מהרה לאתר פעיל של עזרה בסתר לקהלים חלשים בטבריה. אז אם בא לכם לתרום או סתם לעזור, כנסו לקבוצת הפייסבוק: "טלי עוזרת לכם" ותראו מה קורה, יש שם אנשים מדהימים שבאים רק לתת ולא לקחת והכל במסגרת העיקרון של "מתן בסתר". טבריה במיטבה. שאפו ענקי לנילי ובטי, ברוכות תהיו.

אל נא תעקור נטוע.

כדי לא לקלקל את אווירת החג שמרתי את הפסקה הזו לאחרי ט״ו בשבט, הלא הוא חג האילנות. לצערי טבריה לא מאירה פנים לאילנות ולצומח. ״אל נא תעקור נטוע״ אומרות מילות השיר. אך בטבריה עוקרים עצים.  2 עצים מדהימים בני מעל ל 70 שנה נגדעו ללא סיבה נראית לעין. כואב הלב, העיקר שהעצים והדקלים הנפלאים האלה מככבים בסמלי העיר, בדגל ובלוגו. אני אומר זאת בכאב. החוק בישראל קובע מפורשות שאסור לכרות עצים, דרוש לכך רישיון מפקיד היערות האחראי על המחוז. אני מקווה שלפחות את זה קיבלתם?

חייבים קצת לפרגן כי בסוף יש פה גם הרבה כיף.

כבוד גדול לסטקיית אלפסי מטבריה שנבחרה לשיפודיה מספר 1 בישראל! עכשיו זה עם קבלות. האתר ווינט בחר בסטקיית האחים אלפסי מטבריה כאחת מהשפודיות הנבחרות בישראל. כיף גדול וכבוד גדול לטבריה ולמשפחת אלפסי. הטעם האגדי מחזיר את כולם לטבריה, אנחנו מפרגנים.

ועוד פירגון לטבריינים של פעם ולטעם המיוחד של טבריה גם באמריקה הרחוקה.

פלאפל טברייני בניו גרז׳י. גניה כהן, על הטיגון. למי שזוכר מהקיוסק של קולנוע אביב המיתולוגי. כמו שאמרנו, טבריינים תמיד טבריינים באשר הם. את הפלאפל של גניה ופנחס אי אפשר לשכוח. נסעתי עד לניו גרז'י כדי לטעום ולהיזכר בטעם הילדות של פעם. קפצתי  לבקר אותם ולאכול את הפלאפל האגדי הזה והיה שם גם מטאבל אסלי ללקק את האצבעות. שיהיו בריאים גניה ופנחס. כיף גדול.

אני רוצה לאחל לכולנו שבת שלווה, הלוואי שנראה את הכנרת מתמלאת במים ועולה במפלס, אנחנו זקוקים לגשמי הברכה ולמים האלה. מי ייתן ונראה זאת במהרה.

שבת שלום לכולם, שבת טבריינית של מושטים בשישי וחמין טוב בשבת. באהבה: רון קובי.